אין לנו טניס גברים בארץ?

מתוך פורום טניס ב-TAPUZ מחבר "Matth"

תגובה לכתבה-אין לנו טניס גברים walla

וזה לא רק בטניס, זה קיים גם בענפי ספורט נוספים. חלקכם כבר בטח מכירים את התזה שלי בנושא, אבל בכל מקרה אני אזכיר אותה שוב: מעבר לכל הבעיות המנהליות של הספורט בארץ- הבעיה העיקרית היא שאנו ל יודעים לבנות כאן אתלטים ולא משקיעים כמעט כלום בבניית תשתית אתלטית רחבה שממנה ניתן יהיה לגייס כשרונות לשאר ענפי הספורט.

מספיק שתראו את המצב המביש באיצטדיון האתלטיקה הלאומי בהדר יוסף, שפשוט מתפרק לגמרי, את ההתנכלויות לאתלטים שם ואת חוסר ההשקעה הממסדי בהם בשביל שתבינו שככה אי אפשר להשיג שום דבר.

אנו היינו צריכים כאן בסיס אתלטי רחב של מאות ספורטאים צעירים שמסוגלים לרדת מ12 שניות ב 100 מטר ולקפוץ מעל ל 6 מטר בקפיצה לרוחק, ולרוץ 60 או 110 מטר משוכות באופן סביר.
מתוכם היה ניתן לגייס את בעלי הכישורים המיוחדים לענפי הכדור ולאמן אותם באופן מיוחד לטניס או לכדורגל או לכדורסל או למה שזה לא יהיה.

אבל במקום זאת יש לנו רק אתלטים בודדים בארץ שעושים את התוצאות הנ"ל-וגם הם מהר מאוד פורשים. ושם בדיוק אנו מתחילים לראות את ההבדלים המהותיים והעמוקים ביננו לבין מדינות שכנות כמו יוון ואפילו קפריסין. כן קפריסין, זה מאוד נחמד לחשוב שאם להם צמח בגדאטיס אז גם לנו יצמח, אבל האמת היא שכבר לפני 9 שנים שהתחרתי בתחרויות בינ"ל באתלטיקה נגד ספורטאים מקפריסין- הם קרעו לנו את הצורה כבר בגילאים הצעירים והיה ניתן להיווכח עד כמה הם עליונים עלינו מבחנת מידת האימון האתלטי שלהם.
כעת זה לא שחסרו לנו כשרונות טבעיים, אבל, בהיעדר ציוד ותנאי אימון וצורת עבודה מסודת, אנחנו היינו מבזבזים כאן את רוב הזמן -בייחוד בחורף- על מאבק על עצם קיום האימון והרבה פעמים האימון היה מתבטל או שהיה מתקיים בצורה חלקית ולקויה מאוד - בעוד שבקפריסין וביוון- שלא לדבר על אירופה עצמה הם יכלו נטו להקדיש את עצמם באופן אינטנסיבי לאימונים מקצועיים. כך יצא שגם אתלטים בינוניים יחסית חסרי ברק או כישרון מיוחדים היו קורעים אותנו בגלל שפשוט לא התאמנו בצורה מקצוענית.

דבר זה נכון היום גם לגבי הדרך שהרבה מטניסיאנו מתאמנים, כך היעדר כמעט מוחלט של מגרשים סגורים ועבודה באולמות ספורט גורמת לכך שימים רבים ושלמים בחורף פשוט סתם מתבזבזים, אני מכיר לא מעט קבוצות שכל פעם שהמגרש מתרטב פשוט מבטלים את האימון לגמרי ולא עושים שום דבר אחר במקום.

גם בימי הקיץ המצב לא טוב בהרבה וחוץ מכמה מקרים יוצאי דופן בד"כ אימוני הכושר שהניסאים עוברים הם די בדיחה ולכל היותר מתמצים בקצת עבודה על סיבולת וגם זה בד"כ רק ברמות היותר גבוהות, בעוד שברמות הבסיסיות, הילדים לכל היותר עושים כמה סיבובי ריצה מסביב למגרש.

כך אין תרגילי ריצה, אין תרגילי ניתור, אין עבודה על מכשירי קרקע בהתעמלות, אין עבודה מגוונת מספיק בחדרי כושר.

יש לנו כמובן כמה יוצאי דופן שמנסים לשפר את המצב ועובדים באופן נקודתי עם טניסאים בצורה נכונה [אני מדבר בעיקר על פיליפ ועל אבי טיירי ועוד כמה], אך בהיעדר תמיכה ממסדית ובהיער תשתית רחבה והשרשת נורמות ומנטליות שונה שרואה בטניסאי קודם כל כאתלט באופן כללי שצריך לעבוד קשה על גופו,
הרי שקשה להאמין שהם יוכלו ליצור שינוי מהותי.

בקיצור לא צריך להתבייש לומר את זה- חוץ מכמה אוליגרכים שמביאים כוכבים מחו"ל ועוד כמה יחידי סגולה שבסוף בורחים לחו"ל בשביל להתאמן כמו בני אדם- הרי שאין לנו במדינת ישראל ספורט ובטח שלא תרבות ומנטליות של ספורט- אנחנו נמצאים עשרות שנות אור מאחור- חיים את מנטליות הספורט של שנות ה50 לכל היותר, ולא שמים לב שהעולם התקדם מאוד מאז ואנו נותרנו הרחק מאחור- חיים את האשליה שלנו לא לוקחים אחריות ובסופו של דבר לא עושים שום דבר מהותי בשביל באמת לשנות את המצב.

ספורט זה קודם כל אתלטיות ויכולת להשתמש בגוף ולדחוף אותו לגבולותיו. הדרך הכי טבעית וטהורה להדגיש את זה, זה באמצעות האתלטיקה הקלה [בנוסף לכמה תרגילי התעמלות קרקע ומכשירים].

אפילו בתקופת יוון העתיקה ספורטאים היו מיומנים בכל היכולות הגימנסטיות הללו שכללו גם ריצות גם קפיצות גם זריקות והטלות וגם סוגים שונים של יכולות קרקע שהתבטאו בהיאבקות מחול וכיו"ב [שזה הבסיס הפרימטיבי להתעמלות קרקע ומכשירים היום].

יש אפילו בארץ מספיק ילדים שכבר בגיל 12 לא חסר להם כמעט כלום בידיים מבחינת הטאצ והקורדינציה הבסיסית בכדור- אבל הם מתפרקים ברגע שעומד מולם שחקן פיזי שמריץ אותם ולוחץ אותם, אז הידיים והטאצ לא מספיקים וצריך פשוט לדעת לרוץ, לבלום, לקפוץ, ולשלוט על הגוף גם במצבי לחץ.

חוצמזה, מבחינתי אין קשר לכך לבין התוצאה האחרונה בדיוויס- הדיוויס זה רק תוצאה סופית של רעות חולות רבות אחרות וגם אם היינו מתפתיעים ומנצחים פה ושם מפגש כזה או אחר, הבעיות המהותיות היו נשארות בעינן ומהר מאוד היינו חוטפים בראש.

חוצמזה, תתפלאו לדעת שיש גם קשר ישיר בין יכולות מנטליות לבין שיטת עבודה מקצועית שיטתית וקשוחה. כך שחקן שמפתח משמעת עצמית באימונים ובא כל פעם לעבוד קשה בלי להתבכיין ובלי להשתמט - הרבה פעמים, לא ישתמט ויתבכיין ברגע האמת במשחק. לכן אולי זה נראה כאילו ההבדל בין ניצחון להפסד לא היה כה גדול בחלק מהמשחקים כאן, אבל למעשה בספורט מקצועני הרבה פעמים זה נראה כך ולמעשה היכולת לתת את האקסטרה הזה היא דבר קשה למדי שדורש יכולות ברמות לגמרי שונות, ולכן למעשה היא הבדל גדול עד מאוד.

מבחינתי כאחד שהתנסה גם קצת בלחץ מהסוג הזה, זה בעצם כל העניין- לדעת לתת את המקסימום ברגע נתון, וכמעט כולנו מה לעשות אף פעם לא נותנים את המקסימום בשום דבר- לפעמים אנו מתקרבים קצת לכך ואנו מבלבלים זאת בטעות כאילו נתנו את המקסימום, אך המקסימום שמור לאותם יחידי סגולה שלמדו להתגבר על עצמם ולהכיר בעוצמתם הפנימית מבלי לפחד ממנה.

באוניברסיטה למשל, אפשר לראות זאת פעמים רבות בציונים- למשל- בשביל לקבל 80 בהרבה מקצועות לא צריך להשקיע כמעט בכלל. אח"כ זה נהיה קצת יותר קשה- אבל עדיין עד 90 אפשר לחלטר ולחפף יחסית ורק ליצור מראית עין. מעל ל90 זה כבר דורש השקעה של ממש ומיצוי גבוה של יכולותך- ואח"כ כל נקודה קטנה דורשת לעיתים הכפלה ושילוש של מאמץ, כך לעיתים ההבדל בין לקבל 95 לבין 97 או 98 דורש הרבה יותר השקעה ובשביל ממש להתקרב למאה זה דורש ממך סוג של שלמות שהיא כמעט בלתי אפשרית [למרות שיש מרצים שגם את הציון הזה מחלקים בקלות יחסית] כך גם בטניס- לעיתים מה שנדרש ממך בשביל לקחת נקודה קטנה אחת אפילו שאתה מוביל 40:0 זה מאמץ ולחימה אדירים, כך לגבי נקודת משחק כמו גם לגבי הצלה של נקודת שבירה, אמנם בסופו של יום יהיה מדובר סה"כ ב נקודה שתיים שבסה"כ תקבע אם ניצחת 6:4 או הפסדת 6:4 או אם ניצחת בשובר שיוויון או שהפסדת בו. כך ממבט חיצוני התוצאה נראית קרובה- אך הבפועל מדובר בהרבה יותר מכך. זה מה שעושה שחקנים גדולים לגדולים- לשחק את הנקודות הגדולות.

אז אי אפשר להתחבא כל הזמן מאחורי המנטרה "היינו קרובים" או "ניסינו" כל ספורטאי אמיתי יודע שמנצח יש רק אחד וזה הכל למעשה בספורט- השאר ממש לא משנה, כך עדיף כבר להיכשל באופן מחפיר מאשר כל הזמן "להיות קרובים" ולהתנחם בחסדי הבינוניות המפסידנית.............